דווקא הרגעים הקטנים
הרגעים שעושים את כל ההבדל במשפחה
ישנם רגעים שאנחנו ממהרים לתקתק את הדברים, לעשות הכל מהר, לסגור את היום. שמרוב סיזיפיות אנחנו לא מצליחים לראות את מה שממש מול העיניים.
שבת בערב. השעה שש לערך. חוזרים הביתה מסבא וסבתא כמו כל מוצאי שבת.
רק עכשיו אורזים שני ילדים. שני מעילים. תרופות (חורף, בכל זאת), מפתחות, פלאפונים, עיתונים של שבת ואפודה חדשה שהדוד קנה לילד ושכח שבגיל הזה ילדים לא אוהבים שקונים להם דברים שהם לא צעצועים.
נכנסים למכונית. אז ישבנו אחד ליד השני.
עכשיו, כשתינוקת בת 4 חודשים מינוס מקדימה ואיש קטן בן שנתיים וחצי פלוס מאחורה אנחנו יושבים אחד מאחורי השני.
חמש דקות בדיוק מפרידות בין הבית של סבא וסבתא לבית שלנו.
אני מתניע ושם דיסק האוסף של שלמה ארצי שהכנתי. השיר שמתנגן באופן אקראי “לא עוזב את העיר”.
האיש הקטן מאחורה קוטע את שלמה ואותי : “רוצה את `כמו אז` בבקשה”.
“יש גם שירים אחרים מגניבים” אני מנסה להסביר לו.
הוא קולט שלא ירדתי לסוף דעתו אז הוא מרים את הקול כי אולי לא שמעתי טוב “כמו אז בבקשה!”.
כדי לשמור על שקט תעשייתי וגם בגלל שגם אני אוהב את השיר הזה, עד כדי כך שאם אי פעם אעיז לשיר קריוקי, זה השיר שאבחר לזייף איתו.
אני חוזר לרצועה שנסחטה…סליחה…שנבחרה…- “כמו אז”.
פניו של האיש הקטן שלי והאישה שאיתי ושלידו נאורו כאילו הוא קיבל במבה והיא קבלה… לא משנה.
“וכל הדרך, כן, כל הדרך
כשהם צחקו, נרדמתי שם.”
הוא מניע את הראש כאילו הוא שומע שיר טראנס או רגאיי קליט.מפזם ומגמגם את המילים שטרם למד בעל פה.
“לא מצטער שלא הערת אותי.
חלמתי שהכל כמו אז.”
אני מאט את הנסיעה. בכל זאת חמש דקות ואני כבר בבית .אני רוצה לשמוע את כל השיר. חוץ מזה מה אני בכלל ממהר.
“עולם מתמוטט, מרוב אמביציות,
מרוב שאהבתי, לא אהבת.
מסע בדמיון כי שם הכי טוב.
חלמתי שהכל כמו אז.”
ואז הפזמון מגיע והאיש הקטן שלי מחלק הוראות. “אבא אתה לא שר. רק אמא”. רק שהילד יהיה מרוצה. אני דווקא אוהב לשיר באוטו כשהמבקרים שלי הם רק אשתי והילד.התינוקת לידי מישירה את עיניה לחלון כאומרת לעצמה..`מתי יבואו ה”הורים” שלי לקחת אותי מפה`.
“כמו אז מצאתי לי בחושך
סיגריה להדליק, כמו אז.”
כמו אזזזז. חוזר אחריו מאית שנייה אחרי האיש הקטן שלי. בהתחלה זה היה נשמע יותר כמו “כמו אססס” אך עם כל השמעה התיקון בא מאליו.הוא מניע את ראשו כאילו הוא נמצא בהופעה עצמה.
“כמו אז ישבתי לי בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז.”
אשתי והאיש הקטן מאחדים כוחות ושרים בקולי קולות כאשר הם מניעים את ראשם ומימין לשמאל ואני רק מאט יותר את הנסיעה כדי שאוכל להציץ יותר במראה בתוך האוטו.
“היה עוד אור, חמש בערך,
לא זמן אהבה, לא זמן וידוי”.
אשתי ממשיכה לשיר בהתלהבות ובמבטי הערצה אליו. אל בכורנו.
האיש הקטן שלי חוזר אחריה כדי לשמור על הקצב. ולי, לי חיוך דבילי מתפשט על פניי.
“לא, לא שיכור, כרעתי ברך
אמרתי: “לא שמח, לא עצוב,
תתחתני איתי שוב?”.
דווקא כשחשבתי שהמכונית תכריע את הקטנטונת שלא ישנה כל היום ההופעה הקטנה שהיא זוכה לה מאחורה שומרת על ערנותה.
“כמו אז נתתי לך בחושך,
טבעת ענקית, כמו אז.”
ושוב הם שרים. האיש הקטן שלי ואשתי, האמא הכי מדהימה בעולם. אני שומע את ה `כמו אז` של האיש שלי ומתמוגג.מיד הופך את זה לטרוטון הרשמי שלי.
“כמו אז ישבנו שוב בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז.”
הם ממשיכים לשיר בקולי קולות ואנחנו כבר אוטוטו מגיעים.מה זה בעצם אושר? אני חושב לעצמי.
“כמו אז נתתי לך בחושך
טבעת ענקית, כמו אז.”
מה זה באמת אושר? אם לא הדברים הקטנים האלה. שיש בינינו. דברים קטנים שיום לאחר מכן אולי לא נזכור.בכל זאת, לא אירוע משמעותי. לא יום הולדת. לא חג.ללא שום סיבה למסיבה. אז מה זה באמת אושר?
“כמו אז אהבת אותי בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז”
אני נותן הצצה חטופה לכל אחד מהם. אשתי ושני ילדיי. אני יודע שיש כאלה שאין להם את זה.במיוחד בימינו אנו. כאלה שאין להם בית לחזור אליו. לפחות לא שלם. כאלה שאין להם סיבה לחזור לאיזשהו בית. כאלה שאין להם ילדים לראות.לא עלינו. כאלה שיש להם ילדים אך אולי נכים בגופם או בנפשם. לא עלינו. כאלה שלא ראו את הילד שלהם יותר מחמש שנים. אז מה זה אושר בעצם?
“וכל הדרך, כן, כל הדרך,
לא מצטער שלא הערת אותי.”
השיר מסתיים ואני מחנה את האוטו בחנייה.
אני אקח אותה. את אותו. את תעשי לה אמבטיה. אני אקח אותו למקלחת.
אל תשכח את התיק שלו. מוצצים זכרת לקחת?
אל תשכחי לבדוק מחר שמן לפני שאת יוצאת.
תעטוף אותה בשמיכה כי קר בחוץ. אני, אני אני, רוצה להדליק את האור אבא.
חוזרים בשקט בשקט לאותה שגרת חיים מתישה וברוכה.
אני אוסף את משפחתי הביתה ומרים מבט השמיימה.
תודה אני לוחש לעצמי וכבר חושב אם בקיץ הקרוב לקחת אותו להופעה של יובל מבולבל או להופעה אחרת בקיסריה.
Comments are closed.