בדרך לגן: משפחה מבחירה איך זה נראה?

כשרעות שכטר באה לאסוף את האמצעית שלה מהגן, חשבו שהיא הבייביסטר.
הצצה למשפחה אחרת, משפחה מבחירה.

״את הדודה?״ שאלה אותי הגננת של האמצעית שלי מבחירה כשבאתי לקחת אותה לראשונה מהגן.
״לא״, עניתי מבוישת. 
״הבייביסיטר?״ היא התעקשה בעוד הילדה המתוקה בת הארבע רצה לקראתי וחיוך גדול עולה על פניי.
״לא״, עניתי והבנתי שאני במרחק מהרמת טלפון למשטרה על חשד לחטיפת קטין.
״אני בת הזוג של אבא שלה״, הוספתי במהירות.
הגננת מסתכלת עליי. אני מסתכלת עליה.
הילדה כבר מגיעה וקופצת עליי. אני מעניקה לה חיבוק ענק ונשיקה רטובה.
״תותי!״ היא קוראת לי.
הגננת שסיימה לבהות בי והספיקה כבר לחבר בדקות הארוכות את הפאזל, חייכה אליי ואמרה:
״את יודעת, היא מדברת עלייך הרבה״.
״באמת?״ הרגשתי את החזה שלי מתנפח.
״כן, היא מאוד אוהבת אותך״, הוסיפה ושחררה אותנו לדרכנו.
פאסט פורווד. 
אנחנו כבר חמש שנים ביחד. התחתנו לפני שנתיים וחווינו את שלב ההגדרות המאיים.
סיכמנו, אני לא אמא. אמא יש רק אחת. 
אני ״תותי״.
שם חיבה שאני מתעקשת עליו כי כשהם קוראים לי רעות זה מרגיש לי מוזר. 
ואולי זה רק אצלי כי הם גדלו ו״תותי״ בטח נשמע להם ילדותי.

בהתחלה כששאלו אותי מי הם לא רציתי להגיד ״הילדים של הבן זוג שלי״, זה אומר שאין להם קשר אליי. 
הם שלו. אז עניתי, ״הם כמו הילדים שלי״. 
ועם חלוף השנים הבנתי שאני לא שלמה עם ההגדרה הזאת. הם לא כמו, הם לא בכאילו. הם באמת.
זה לא קשור בכלל להגדרות כמו שזו התחושה שלי, בלב שלי.
אז בחרתי לאמץ את הכינוי ״אמא מבחירה״, בכל זאת אמא חורגת מהאגדות אני לא ואני מרגישה שאני עוד מבוגר אחראי בעולמם, בו הם בחרו בי להיות חלק משמעותי ואני בהם. 
התחלתי לקרוא להם ״הילדים שלי״.
לפני שנה הוא מגיע ברוב הדרו, יום המשפחה. אותה אמצעית, כבר בבית ספר, חוזרת הביתה עם מתנה.
״מה הכנת?״, אני מתעניינת.
״מתנה ליום המשפחה. לאמא״, היא עונה ומשוויצה.
״איזה יופי!, האם יש מתנה רק לאמא?״, שאלתי.
״כן…״, ענתה בהססנות וראיתי את גלגלי המוח שלה חושבים, ״אמרו להכין מתנה אחת. לאמא. לא אמרו להכין לאבא״.
הסתכלתי עליה וחייכתי. במוחי תהיתי למה נותנים להכין רק להורה אחד ולא לשניים. 
בעודי חושבת היא מוסיפה, ״גם אמרו לאמא, לא לאמא מבחירה״, והסתכלה עליי כחוששת שאולי נעלבתי שלא הכינה גם לי.
ליטפתי אותה ואמרתי לה שהיא חלילה לא אשמה ואני ממש מבינה את ההנחיות והיא עמדה בהן צורה מדהימה. אבל אם להיות כנה, בלב שלי חשתי צביטה. 
האם אני מצפה ממערכת החינוך לדעת שיש לה ״אמא מבחירה״? לא.
האם אני מצפה שיפתחו את הראש ויתנו לכל אחד להכין למשפחה שלו אשר תהיה? כן.
כמו שלאחרונה החלו לתת שני עותקים של תעודות על מנת להביא לשני ההורים, קרי לשני בתים, כך אני מצפה בחברה המודרנית שלא תניח הנחות. 
שלא תניח שיש הורים, 
שיש שניים כאלה,
שהם ממגדר שונה,
שהם נשואים,
או כל מסגרת אחרת שהחליטו עבורנו במאות הקודמות.

אני מצפה שכשמדברים על יום המשפחה מדברים על משפחה באשר היא. 
משפחה שיכולה להכיל תפקידים שונים, לעיתים יותר מאמא ואבא אחד, ולקבל את היות המסגרת המשפחתית לא מוגדרת לחלוטין.
גמישה.
דינמי.
משתנה.
ולחזק בה את הדבר העיקרי – ההדדיות, הנתינה, האהבה, הגאווה.

והנה שוב הוא מגיע, יום המשפחה. ואני תוהה האם הפעם אקבל הכרה, האם הפעם כשהילדה מבחירה שלי תרצה להכין כמה מתנות לא יגבילו אותה להורה אחד, האם כשהיא תסביר על המשפחה שלה המורה תאפשר לה את החופש, האם כשאבוא לקחת אותה בסוף היום יגידו לה, ״אמא הגיעה״ והיא תמצא את עצמה מנסה להסביר שוב את מה שלא באמת צריך.