כמה מאיתנו מרגישים אשמים על כך שאנחנו לא מבלים מספיק עם הילדים?בין אם זה בשגרה, בה אנחנו מבלים עם הילדים כמה שעות בודדות, משעת האיסוף מהמסגרות ועד השינה ובין אם בתקופת הסגר, כשאנחנו עובדים מהבית ובכל זאת מרגישים שבקושי היינו ביחד.אז מה עושים? סוגייה זו עולה כמעט בכל תהליך שאני מלווה בייעוץ שינה והנחיית הורים וזה לא במקרה. הזמן שאנחנו
בכל סיום שנה ולקראת החגים, הרבה הורים מתלבטים בשאלה בנוגע לסדר היום עם הילדים. איך יוצרים שגרה בתקופה ללא שגרה, מתי צריך ונכון להתגמש ומתי לא ואיך אפשר לתכנן קדימה בתקופה הנוכחית- כשחוץ מהחופשה שמערערת הכל, קיימות גם הנחיות הקורונה שמשתנות מהיום למחר ולא מאפשרות לנו ולילדים לדעת מה יוליד יום. נתחיל מלהרגיע- אין נכון ולא נכון בתקופה שכזו, אלא,
אין יותר מפחיד מלהתעורר באמצע הלילה מצרחות אימים של הילד - האנדרלין מציף אותנו בשנייה, אנחנו מזנקים מהמיטה ורצים למיטה של הילד ומגלים שהוא לא נמצא בסכנה, אך בהחלט נראה שהוא במצוקה גדולה. הוא יכול לצרוח, לבכות, למלמל דברים לא ברורים ובמקרים חמורים יותר, אפילו יפקח עיניים ויצא מהמיטה, אך שום דבר שנעשה או נגיד לא ירגיע אותו. למה? כי הוא