ילד מאושר לא בוכה? 

ישבתי עם חברה קרובה לקפה. היא הייתה נסערת למדי בשל אירוע שקרה בעבודה. ישבה מולי ודיברה. תוך כדי השיחה, החלה לבכות. ואני הרגשתי את העצבים עולים ואמרתי בתקיפות: ״די, די, די לבכות… אבל למה את בוכה? אין סיבה לבכי… תעצרי את הבכי. תעצרי, אני לא מבינה אותך…״
***
הזוי, נכון? עד כמה הזויה נשמעת לכם הסיטואציה הזו?
אז נכון שלחברה טובה/בן זוג/קולגה אני לא אגיב כך… אבל לילד שלי? ברור שכן.
למה בעצם? 
למה הסיטואציה שהוא עובר או מתמודד איתה, נתפסת אצלי כפחות משמעותית ופחות כואבת מאותה חברה?
למה?
כי הוא קטן? כי ״איזה צרות כבר יש לו״? כי ״זה שלקחו לך לא מצדיק כזה בכי״? ״כי אני יכולה לפתור לו את זה ברגע״?
אולי כי באותו רגע אני מזדהה וכואבת איתו? אולי כי אותו רגע של הזדהות עמוקה יוצר אצלי גלים של פחד על הילד שלי? על ההורות שלי? על ההצלחות ואי ההצלחות שלי, כהורה? אולי כי תפיסת עולמי כהורה, היא שהילד שלי צריך/חייב להיות מאושר, וילד מאושר לא בוכה?
***
הורים יקרים,
כאב הוא כאב.
ולא משנה בני כמה אנחנו, או עד כמה אנחנו בוגרים/מקצועיים/תותחים ….
כאב הוא כאב. פחד הוא פחד.
בכל גיל, בכל מצב.
ובכי?
בכי הוא פורקן. דרך טבעית, נגישה וזמינה להתמודד עם כאב ופחד ולהגיע לשלווה, לשחרר קיטור, לנשום.
אנחנו האנשים הכי קרובים לילדים. וכשהם בוכים ורצים אלינו, הם רוצים לשתף אותנו.
לא מעניין אותם אם יש הצדקה או לא, הם לא רוצים מאיתנו אישורים והסכמות, ולא, הם לא רוצים שנסדר להם את הבעיות. הם רק רוצים להכניס אותנו לחייהם.
***
תנו להם לשתף איך שבא להם. איך שיעשה להם טוב. זה לא העניין עכשיו לשפוט, לבדוק אם הבכי במקום, לבקש פירוט והסבר, וזה גם לא המקום לתת עצות.
תהיו שם בשבילם. כמו שאתם עם חבר טוב. תנו להם כתף, אל תפחדו לאפשר להם לכאוב, לאפשר להם לפחד….. תכילו את הקושי ואת התסכול. תלמדו אותם לקבל את הרגשות האלה, לחקור ולהרגיש אותם עד הסוף.
***
תגידו להם: ״זה באמת מעליב כשחבר מתנהג ככה. אני כל כך מבינה אותך״
תגידו להם: ״יואו איזה באסה. לפעמים דברים לא מצליחים. גם לי קשה כשלא מצליח לי..״
תגידו להם: ״בוא אליי. אני רוצה לחבק אותך…״
ואם זה לא נקרא לגדל אנשים מאושרים – אז אני לא יודעת מה כן….