סליחה? שאני אבקש?

# פרק א’
הרגזתי אותך היום, אמא.
השתוללתי וצעקתי. זרקתי את האוכל על הרצפה, לא רציתי לבצע את המטלות שלי, הצקתי לחתול, הצקתי
לאחותי והצקתי לך.
הרגזתי אותך היום.
ורציתי לכפר. רציתי להתחיל מחדש. ולא ידעתי איך…
כעסת עליי, נופפת לעברי באצבע וצעקת: “תבקש סליחה! אני כועסת. עד שאתה לא מבקש סליחה, אל תבוא
אליי, תישאר בחדר. כשתחליט להתנצל, תצא”
אז נשארתי בחדר. ושברתי את המכונית החדשה שקנית לי .
וצרחתי שאני בחיים לא אבקש סליחה. וזהו.
# פרק ב’
השתוללתי אתמול בגן.
הרבצתי למיכאל. דחפתי את גאיה. חטפתי למיכל. הפרעתי לך, הגננת, במפגש.
הערת לי פעם אחת. הערת לי פעמיים.
המשכתי להפריע.
לא יודעת למה .
אבל הפרעתי.
כעסת עליי, והוצאת אותי מהפעילות המשותפת.
אמרת לסייעת בכעס שתגיד לי שאוכל לחזור לפעילות רק אם אבקש סליחה.
אז אמרתי מהר: “סליחה” וזהו.
וחזרתי לפעילות עם הילדים.
**************************************************************
לרוב ילדים נפגשים לראשונה עם המושג “סליחה” מתוך סיטואציה של כעס שמובילה לאיום: “אם לא תבקש
סליחה – אז….” אנחנו כועסים עליהם, ובתחושה עמוקה של חוסר אונים מתנים את בקשת הסליחה בחזרה
לשגרה. אבל ילדים מקשיבים למנגינה בין המילים. וכל עוד הדרישה שלנו לסליחה מגיעה מתוך כעס, טונים
גבוהים, איומים והתניות, הם מתייגים את בקשת הסליחה כעונש, וברגע שזה מתוייג כך, הרי שמבחינת הילד
הוא נמצא ברגע זה במצב נמוך וחלש, כשידו על התחתונה, דבר שעלול להוביל למסקנת חיים אחת: כשאני
בעמדה של מבקש הסליחה – אני כנוע. אני חלש .
ועם מסקנת חיים כזו, רבותיי, אף אחד לא מסוגל לשרוד.
רובנו חונכנו כך. וכמו רוב בני האדם האנושיים, גם לנו קשה לבקש סליחה, על אחת כמה וכמה מהילדים
שלנו. בדרך כלל, מיד אחרי שנתנצל (כי אמרו לנו שככה הורים טובים עושים…) תגיע המילה “אבל”, ששמה
אותי שוב על הסוס, ומשאירה את הילד למטה והרבה מאחור. שוב חלש, שוב נזוף, שוב מובס. ברוב המקרים,
סוג כזה של התנצלות יישמע ככה: “אני מצטער/ת שצעקתי עליך, אבל זה לא היה בסדר ששפכת את
המים “….
והרי לכם מתכון למסר אחד וברור: המתנצל – חלש ומובס. מקבל ההתנצלות – חזק וגאה.
***************************************************************
בואו נעשה רגע סדר…
סליחה, אין פירושה שמה שעשיתי הוא תקין, נכון ומקובל. הסליחה מגיעה תמיד ממקום אישי. מהתגובה שלי
לאירוע. אני לא יכולה להיות אחראית על התנהגות האחר, גם אם האחר הוא הילד שלי. אני אחראית רק על
ההתנהגות שלי ועל זה אני מתנצלת.
תקשורת טובה ויחסים טובים, הם תהליך ארוך שנבנה לאט ולאורך זמן. הם מושתתים על אמון הדדי ויושרה,
פתיחות, שיתוף ובקשת עזרה. בקשת סליחה היא עוד נדבך ואבן דרך בתהליך הזה. היכן שיש אנשים יש
תקשורת. ולעיתים יש קצרים בתקשורת. הסליחה מגשרת ומתקנת את הקצרים האלה, וכדאי מאד שהילדים
יתאמנו בה.
בפרק א ,אמא דורשת מבנה להתנצל, אחרת לא יוכל לחזור לשחק .
אי אפשר להכריח מישהו להתנצל בכוח. זה לא אמיתי. אמא צריכה לחכות קצת. לשים גבול להתנהגות
המפריעה באותו רגע. ולחכות קצת. הילד היה מגיע אליה, הוא היה רוצה להמשיך הלאה… זה בדיוק הזמן
המתאים לשבת איתו, להסביר בשקט מה מתאים ומה לא, מה פוגע ומה פחות, מה לא עושים, ומה כן .
תסבירו להם, ממקום ערכי, שכשטועים ומתנהגים באופן לא הולם, נהוג להתנצל בפני מי שנפגע. כך מקובל.
בלי הרמת קול, בלי האשמות, בלי הטפת מוסר. מתוך פשטות וכנות. ותראו איך הסליחה כבר תגיע. ישר
מהלב.
***************************************************************
פרק ב ,הוא עוד דוגמא עצובה לחוסר ההבנה העמוק של מושג הסליחה .
מכיוון שילדים רבים לומדים להשתמש במילה סליחה, עוד לפני שהם מבינים את משמעותה, קורה לא אחת,
שמבחינתם עצם בקשת הסליחה עושה “delete “על מה שהיה. בבחינת “שילמתי את חובי לחברה” ומיד הכל
נסלח וגם נשכח. המסר הסמוי המועבר אליהם, הוא שקיימת מילת קסמים כזו, שמוחקת את כל ההתנהגות
הלא נאותה ואת השלכותיה, ופותחת לנו דף חדש. נכון. זו אכן מטרתה העמוקה והאמיתית של הסליחה, אבל
רגע. תנשמו, חכו דקה, או שתיים…. לא מעט הורים שמגיעים אליי לייעוץ, מספרים לי על כינויים שהילד מכנה
אותם בשעת ריתחה וכעס, לעיתים מילים אלה מלוות גם בהרמת יד על ההורה. ואז, אחרי זמן קצר, הילד
מבקש סליחה, וזהו. נגמר. ממשיכים הלאה .
הלו… מי אמר שאנחנו חייבים לשכוח מיד את מה שקרה? אנחנו בני אדם, וכשפוגעים בנו, יכול לקחת זמן עד
שנוכל לעבור לסדר היום. חשוב שגם הילד ייחשף לזה. ככה זה בחיים האמיתיים שם בחוץ. כשאתה מתנצל
על ההתנהגות שלך זה מצויין. אבל שוב, זה תלוי בך. מה שלא תלוי בך, זו תגובת הצד השני, וזו יכולה לקחת
זמן. תאמנו את הילדים בזה, תנו להם להתנסות, להרגיש, להיות בחוסר וודאות ובחוסר נוחות.
אפשר לומר: “אני מאד מעריך את זה שאתה מתנצל על הדברים שאמרת ועל ההתפרצות הכועסת שלך. אני
מקבל את הסליחה שלך. כרגע אני זקוק לזמן נוסף כדי להירגע עד שאהיה מוכן לחזור לשחק / לקרוא
סיפור…” זה לא נורא אם הילד יאלץ “לחזר” אחרינו קצת. עליו להבין שלכל התנהגות יש השלכות, ושבקשת
הסליחה לבדה, לא תמיד מספיקה. יחד עם זאת, חשוב להגיב כך כשזה באמת מתבקש. וכשהפגיעה היא
באמת כואבת.
********************************************************
אז איך אפשר בכל זאת, לעשות את זה נכון ומלמד?
סליחה כנה ואמיתית ממני לילדי, יכולה להיראות כך: “אתמול, כעסתי עליך שרבת עם אחיך, ולא
הייתי מוכנה להקשיב להסבר שלך. אני רוצה להתנצל ולבקש את סליחתך. זו היתה טעות. הייתי צריכה
להקשיב עד הסוף….” מכאן יכולה להתפתח שיחה מאפשרת ופותחת, ממקום של הקשבה, הכלה וכבוד
הדדי.
אדלר אמר: “יהא לך האומץ, להיות הורה בלתי מושלם”. אני מאחלת לכולנו שנהיה הורים טובים דיים. עם
טעויות, והתנצלויות ועם הרבה אומץ שלא להיות מושלמים….

מאת: רווית רביב, מומחית לגני ילדים ומשפחה, מכון אדלר

לדף הפייסבוק של רווית