רוצים שהילדים ישתפו איתכם פעולה? עברו לתקשורת מקדמת

הדרך שבה אנחנו מדברים לילדים תגרום להם פעמים רבות לשתף איתנו פעולה או למרוד בהתקף טנטרום, והיא יכולה להשפיע על כל האווירה בבית. כמה דרכים פשוטות ליישום תקשורת מקדמת לפי שיטת ה-NLP, שיכולות לעשות שינוי גדול

“אני סופרת עד 3”, “אם אתה לא נכנס עכשיו למקלחת – אין יותר טלוויזיה”, “למה את לא מקשיבה לי?” – אם המשפטים האלה ודומיהם הם חלק משגרת היום שלכם עם הילדים, בליווי צעקות וכעסים, אתם לא לבד. אבל זה לא חייב להיות כך – הילדים שלנו יכולים לשתף איתנו פעולה, אם רק נלמד לתקשר איתם בצורה נכונה. לשם כך אפשר להיעזר בכלים מעולם ה-NLP  Neuro-linguistic) programming), שיטה שפותחה בארה”ב בשנות ה-70, ומאפשרת שינוי בדפוסי ההתנהגות והחשיבה באמצעות תכנות מחדש של המערכת העצבית (המוח). הכוונה היא לשנות את “מערכת ההפעלה” האוטומטית שלנו, ולאמץ צורת חשיבה ושיח שונים, שיובילו גם לשינויי התנהגות רצויים. אז איך אפשר לעבור לתקשורת מקדמת עם הילדים לפי גישה זו? הנה כמה דוגמאות פרקטיות ופשוטות ליישום:

מעבר לתקשורת חיובית במקום תקשורת שלילית. “אל תיגע בזה”, “אל תצעק”, “אל תלך לשם” – רובנו משתמשים במילות שלילה כדי לבקש לעצור התנהגות מסוימת, אבל חשוב לדעת שתת המודע לא שומע את המילה “לא”. אם למשל יגידו לכם “אל תחשבו על פיל ורוד”, סביר להניח שמה שתחשבו עליו עכשיו יהיה בדיוק זה – פיל ורוד… לכן, אם אתם משתמשים במילות שלילה, תת המודע פשוט משמיט אותן, וכך, במקום “אל תיגע בזה”, מה שהמוח שומע הוא “גע בזה”, והמסר המתקבל הוא בדיוק הפוך מזה שרצינו להעביר לילד. הפתרון פשוט: לעבור לדבר בשפה חיובית במקום שלילית. בהתחלה זה יהיה קצת מוזר ומלאכותי, כי רובנו רגילים לדבר בשלילה, אבל בתור התחלה היו מודעים לכך. שימו לב כמה פעמים אתם משתמשים במילות שלילה, והחליפו אותן למילות חיוב. למשל: במקום “אל תיגע” אפשר לומר “תן לי יד”, במקום “אל תצעק” – “דבר בבקשה בשקט”, במקום “אל תשכחי לקחת מעיל”, אפשר פשוט לומר “קחי איתך מעיל”, וכיו”ב. בצורה כזו המוח יקלוט את המסר המבוקש, ובסבירות גבוהה יותר נקבל שיתוף פעולה מהצד השני.

כן, אבל… כמעט כולנו חוטאים בזה: מחמיאים להתנהגות מסוימת של הילד, ומלינים על אחרת. למשל: “סידרת יפה את החדר, אבל הספרייה עדיין מבולגנת”, או: “ציירת כל כך יפה, אבל למה השארת את הצבעים מפוזרים?”. במילה “אבל” יש סתירה מהותית, כך שלמעשה היא סותרת את חלקו הראשון של המשפט, והילד/ה נשאר/ת רק עם הביקורת, או התלונה. רוצים להחמיא לילד? החמיאו לו, בלי “אבל”. את המשך המשפט תוכלו לומר בדרך אחרת, למשל: “סידרת יפה את החדר, עכשיו בוא נסדר גם את ספריית הספרים”, או: “ציירת כל כך יפה, ועכשיו נסדר את הצבעים כדי שיוכלו לשמש אותך לפעם הבאה”.

ריפריימינג: מיתוג מחדש. יש מילים שהקונוטציה או המשמעות שלהן לא נעימה לנו. כמה מילים כאלה הן קצת אוניברסליות, למשל: בעיה, לבד או רעש. מילים כאלה כדאי להחליף במילים אחרות. למשל: במקום בעיה אפשר לומר אתגר. במקום לבד – עם עצמי. במקום רעש, אפשר לומר קולות. זה נקרא ריפריימינג (מסגור מחדש), כשהכלל בריפריימינג הוא להחליף מילה שיש לה קונוטציה לא נעימה עבורנו, במילה שמעוררת בנו רגשות נעימים, או לכל הפחות נייטרליים. אם מצאתם שיש מילה שהילדים שלכם מגיבים אליה פחות טוב, תוכלו להחליף אותה במילה אחרת שתהיה נעימה יותר עבורם. אם למשל הילדים שלכם בורחים כשאתם רק מזכירים את המילה “מקלחת”, תוכלו להציע להם לבוא לבריכה באמבטיה.

מעבר למילות בחירה במקום מילות כפייה. הילד לא רוצה ללכת לגן ואתם אומרים לו שהוא חייב ללכת? הילדה לא רוצה לאכול ארוחת ערב ואתם מסבירים לה שהיא מוכרחה לאכול כדי לגדול? מילים כמו מוכרח, חייב וצריך הן מילות כפייה, שלרוב מעוררת אנטגוניזם ורק מרחיקות אותנו (או את הילדים במקרה זה) מביצוע הפעולה. במקומן, כדאי להשתמש במילות בחירה, כמו כדאי, רוצה, מעוניין, שמזמינות לפעולה הרבה יותר. כך למשל, במקום להגיד לילד “אתה חייב ללכת לגן, כולם הולכים לגן”, תוכלו לומר “כדאי לך ללכת לגן, כל החברים שלך כבר בגן”.

מילים שלא כדאי להשתמש בהן: ב-NLP יש כמה מילים שנחשבות ל”מילות גנאי”, שכדאי להוציא מהלקסיקון. בחלקן כבר נגענו בסעיפים הקודמים (“לא”, “אבל”), ויש עוד שתי מילים שכאלה, שחוקרי NLP מצאו שהן מפחיתות ביצועים באופן גורף, והן: להשתדל, לנסות. זאת, בין היתר, משום שכשאנחנו משתמשים במילים להשתדל או לנסות, המוח מבין שנדרש להשקיע מאמץ רב בפעולה, ושקיימת גם אופציה שלא נבצע אותה. לכן במקום לומר לילד שמנסה לפתור פזל, למשל, “תנסה עוד קצת”, עדיף לומר לו “תמשיך, אני בטוח שעוד מעט תצליח”.

יש מקום לכל קשת הרגשות. כמה פעמים קרה לכם שהילד רץ ונפל, התחיל לבכות, ואתם מיד אספתם אותו אליכם ואמרתם לו “לא קרה כלום, אל תבכה”? אנחנו מנסים להרגיע את הילדים שלנו פעמים רבות על ידי בריחה מהבעת רגשות, ולמעשה משדרים להם שלא צריך לבכות, או שלא צריך לכעוס. אבל למה שלא יבכו, בעצם? אם הילד קיבל מכה, יתכן מאוד שכואב לו, או שהוא נבהל. בכי הוא הבעה של רגש, וכל רגש הוא לגיטימי. שדרו לילדים שמותר להרגיש את כל קשת הרגשות, עודדו אותם להרגיש, והימנעו מלתייג את הרגשות כ”חיוביים” ו”שליליים”. הסבירו להם שיש רגשות שנעים לנו להרגיש ורגשות שפחות נעים לנו להרגיש, אבל כל הרגשות טובים וזה בסדר וטבעי להרגיש את כולם. הילד קיבל מכה ובוכה ואתם רוצים לעודד אותו? איספו אותו אליכם והכילו את הרגש: “קיבלת מכה? אני רואה, זה בטח כואב, אני אתן לך חיבוק חזק ואחכה איתך עד שיעבור”. בצורה כזו ילדיכם ילמדו שמותר להרגיש הכל וגם להביע את זה, ודווקא אז הכאב יעבור מהר יותר.

חני יודל היא אשת תוכן, NLP MASTER Practitioner, מעבירה סדנאות NLP ודמיון מודרך לנשים, ולתלמידי בתי ספר יסודיים בארץ