רגשות אצל ילדים- להדחיק או להתמודד?

מסתבר שלרגש יש אחות – התנהגות. 
קורה לכם כשאתם כועסים – כל הסביבה סובלת? קצרים, לא נעימים. ואם נודה על האמת – מרימים את הקול. צורחים. מאיימים. מענישים. הראש מלא בעצבים. לא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר?
נשארים בלופ שחוזר על עצמו?
תכלס- אין ממש עם מי לדבר. לא?

כשאנחנו כועסים, לא מאווררים את הרגש שלנו, לא נותנים לו מקום– לא אומרים לעצמנו או משתפים אדם קרוב, לא מקבלים את הרגש ומתנגדים לו – הכעס מתפרץ  ומתבטא בהתנהגות.
לפעמים מה שעושה את ההבדל זו ההבנה על מה אני בכלל כועסת. אני כועסת כי נעלבתי. אני כועסת כי נפגעתי. אני כועסת כי אני מתוסכלת שלא הולך לי. אני כועסת כי אני מרגישה שזלזלו בי, פגעו בי.
אם לא נעצור פשוט נמשיך ונגיב כמו בטנטרום של ילד. ההתנהגות מתפרצת ומשתוללת ויש החרפה של הרגש ולא הקלה. הרבה יותר קל לנו להתמודד עם כאב פיזי, חיצוני. משהו שרואים – פציעה, מחלה.
עם רגש מכאיב החברה לא תמיד יודעת להתמודד ורוצה להפסיק אותו. להדחיק. ולהעביר.

כאשר אנחנו מאווררים, מסבירים לעצמנו ו/או לאחר – את הרגש שיש לנו כרגע, יש הכרה והקלה. עצירה קטנה והתבוננות. אנחנו לא פועלים מתוך אוטומט ומחזירים לעצמנו את הבקרה, את יכולת הבחירה.

בסופו של דבר – אנחנו רוצים להפריד. רגש לחוד. התנהגות לחוד. בדומה לצפייה שלנו מהילדים שיפרידו בין רגש להתנהגות – כלומר- זה לגיטימי לכעוס על חבר אבל זה לא לגיטימי שנרביץ. ואנחנו כהורים, המורים הראשונים של הילד שלנו נהווה המודל והדוגמא עבורו. אנחנו מחזירים לעצמנו את הבחירה ונתמודד טוב יותר. 

עולם הרגשות מחולק לרגשות חיוביים ורגשות מכאיבים. למרביתנו הרגש המכאיב נתפש כשלילי. כדבר לא טוב. שעלי להימנע, להדחיק ולהתעלם ממנו. 
ד”ר טל בן שחר– חוקר האושר המוביל בימינו מציע את המודל של האנושית זה המושלמת החדשה. הוא טוען כי זכותנו ואף חובתנו להרגיש את כל קשת הרגשות. כשאנחנו מכירים ברגשות המכאיבים שלנו. נותנים להם מקום להיות, משלימים איתם – מגדירים זמן בו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות בתוך הרגש הזה – עם דד ליין ברור (שעה, שעה וחצי, חצי יום, יומיים, שבוע) וכך מתפנה מקום לרגש חיובי חדש. מחר יום חדש. מחר אפשר לתקן ולשפר. 

הוא מדמה את ציר הרגשות כצינור פתוח ובכדי להרגיש את הרגשות החיוביים עלי לאפשר גם לרגש מכאיב לחדור פנימה. אם אמנע מעצמי לחוש רגש מכאיב לאט לאט עם הזמן אסגור לעצמי את הצינור ובכך אהפוך לאפתי.

לכל רגש בסיסי כמו כעס, פחד, שמחה, עצב יש מגוון רחב ומדרג כלומר הווליום. למשל חלק מהמגוון של פחד – סקאלה של הפחד – חשש, לחץ, מודאג, מבוהל, חוסר ידע, לא מספיק. והווליום לאותו הרגש הוא – חשש, פחד, חרדה, אימה – כלומר עוצמת הרגש בסולם עולה. ברגע שאנחנו מכירים ברגש המכאיב, אנחנו משחררים את רגשות האשמה, את החפירה הלא מועילה, את הרעש הגדול. כאשר אנחנו משיימים לעצמנו את הרגש (מלשון לתת שם) ונותנים לו שם ומקום, הרגש המכאיב מתחיל לדעוך ומפנה מקום לרגש חיובי להיכנס. 

בתקופות קדומות רגשות עזרו לנו לשרוד ולהתפתח. למשל פחד עזר לנו להתכונן ולהגן על עצמנו מחיות טרף. רגשות חיוביים עוזרים לנו לגדול ולהתפתח. כשאנחנו מפחדים לעבור את הכביש אנחנו נזהרים יותר. אנחנו ממוקדים. חדים. מרוכזים. בודקים. ומזדרזים לעבור מהר. הפחד שומר עלינו. כשאנחנו מרגישים גאים אנחנו מרגישים מסוגלים וביטחון עצמי מה שגורם לנו להתקדם, לנסות ולהתפתח. לכל רגש יש תפקיד ותפקוד.
אנחנו רוצים להרגיש את כל קשת הרגשות. כשאנחנו מרגישים שזה בסדר להרגיש רגש מכאיב – זה נותן לנו תחושה של ביטחון שאנחנו בסדר, שאנחנו נורמליים. לכולנו יש גם וגם. 

כאשר אנחנו מדייקים לעצמנו למה אנחנו כועסים, הבעיה הופכת להיות ברורה ופתירה ולפני הכל אווררנו את הרגש. וונטילציה. אנחנו מסוגלים להתמודד מולה. אנחנו בשליטה ויש לנו תחושת מסוגלות וביטחון עצמי. תכנון מראש, למידה מהסיטואציה ומציאת פתרון איך לתקן עכשיו. שנוי ההתנהגות שלנו בכדי לא להגיע לאותו מקום שוב. 
באימון לצד החשש, אנחנו מבינים שניתן להתאמן על הפחד. אם אנחנו נתמודד אנחנו כל פעם נתקדם ונשתפר. נתמלל את מה אנחנו מרגישים וצריכים. נסמן לעצמנו מה אפשר לעשות אחרת ונתקדם. פעולה שהיא 100% בשליטתנו.

עכשיו חישבו על הילדים שלכם:
כאשר הם כועסים, פגועים, מתוסכלים – הם מגיבים בהתנהגות מפריעה. בכי, צעקות, כעס, הרמת ידיים, זריקת חפצים. הילד לא יודע לדייק לעצמו מה הוא מרגיש, לא אומר בקול, לא מאוורר ולכן לא יודע להתמודד עם הקושי הנפשי שלו. כאן מגיעה ההתנהגות המפריעה.

ילד מבטא בהתנהגות מה שהוא לא יודע לבטא במילים. הוא לא יודע לזהות את הכאב שלו. כשלילד קשה גם לסביבה קשה, אבל לילד קשה שבעתיים.
אנחנו נגיד את “משפט הזהב” – “לא קרה כלום” – נתעלם מהרגש, ונדרוס את החוויה שלו. 

אז מה לעשות? לתת מקום לרגש.
בזמן שאנחנו עוזרים לאוורר, לתת מקום לרגש. מתארים את המצב, ונותנים תוקף לתחושותיו של הילד. שיקוף. הילד חווה הקלה, מבין ולומד מה הוא מרגיש. הוא בוחר ממגוון הרגשות שהוא מכיר, ומדווח לעצמו מצב ובעיה פתירים. אפשרויות לתיקון, ושינוי. הילד מרגיש בשליטה ולא במצב של חוסר אונים. הרגשת מסוגלות שנותנת ביטחון עצמי ולמידה לפעם הבאה. 

הילד לומד לזהות, לכבד ולהכיר ברגשותיו וברגשות של אחרים. בהמשך גם ידע שהוא יכול למצוא פתרונות לעצמו. מתוכו. שהתשובות נמצאות אצלו ויפנה פנימה.

כאשר אנחנו נהייה ונתנהג כמו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו – נהיה להם מודל לחיקוי –modeling – – הילדים לומדים בדרך אגבית. ממעשים. ממה שרואים בעיניים. הם מחקים. אנחנו זה הם והם זה אנחנו.